בשנת 1986, כששרה ברייטברג סמל אצרה את התערוכה “דלות החומר”, היא ביקשה לעגן אסתטיקה מקומית כהתנגדות עקרונית לבורגנות האירופית. הדיקט, הבטון החשוף והנייר המקומט לא היו רק בחירה חומרית אלא הצהרה אידיאולוגית. צניעות מכוונת, חילוניות מוצהרת, והעדפה של רוח על פני חומר ראוותני. אלא שהמחווה הזו, שנולדה כמרד, התגלתה בדיעבד כהכשרת הקרקע. ארבעה עשורים מאוחר יותר, השפה הזאת כבר אינה מתארת את המציאות הישראלית אלא מתפקדת כאליבי שלה. “דלות החומר” חדלה להיות עמדה והפכה לנורמה, ובישראל של 202

ההיסטוריה של הרוח האנושית היא, במידה רבה, היסטוריה של ניסיונות חוזרים ונשנים לצקת משמעות בכאוס דרך בניית מיתוסים. אנו רגילים להפריד בין 'כתבי קודש' לבין 'ספרות פנטזיה', אך מבט מעמיק בתהליכי הקנוניזציה של המאה ה-20 וה-21 מגלה כי המוח האנושי פועל על פי תבנית קבועה ובלתי משתנה של יצירת דתות, גם כאשר 'האלים' הם דמויות בדיוניות פרי מוחנו. במאמר זה אבקש לטעון כי האבולוציה של מיתוס 'ארץ עוץ' אינה רק רצף של עיבודים קולנועיים או בימתיים, אלא שחזור מדויק של המבנה המכונן את שלוש הדתות ה