"רב, כומר ודורותי נכנסים לבר......"

ההיסטוריה של הרוח האנושית היא, במידה רבה, היסטוריה של ניסיונות חוזרים ונשנים לצקת משמעות בכאוס דרך בניית מיתוסים. אנו רגילים להפריד בין 'כתבי קודש' לבין 'ספרות פנטזיה', אך מבט מעמיק בתהליכי הקנוניזציה של המאה ה-20 וה-21 מגלה כי המוח האנושי פועל על פי תבנית קבועה ובלתי משתנה של יצירת דתות, גם כאשר 'האלים' הם דמויות בדיוניות פרי מוחנו. במאמר זה אבקש לטעון כי האבולוציה של מיתוס 'ארץ עוץ' אינה רק רצף של עיבודים קולנועיים או בימתיים, אלא שחזור מדויק של המבנה המכונן את שלוש הדתות האברהמיות הגדולות.

ההקבלה שאציג אינה מקרית, אלא נובעת מתוך הנחת יסוד שהן הטקסט הדתי והן המיתוס המודרני הם תוצרים של אותה מעבדה תודעתית השואפת לסדר ולרציפות. בראשית ניצב ספרו המקורי של ל. פרנק באום כ'תנ"ך' הטקסט הקאנוני, המיתולוגי והחוקתי, המניח את אבני הבניין(הצהובות) של העולם. מעליו נבנה הרומן 'Wicked' של גרגורי מגווייר כ'ברית חדשה' טקסט חתרני ופילוסופי המפרש מחדש את המקור, מעניק קול לנרדפים (המכשפה כקדושה מעונה וירוקה) ומאתגר את המוסר הישן. לבסוף, מופיע המחזמר 'Wicked' כ'קוראן' הגרסה המזוקקת, החווייתית והסופית, אשר לוקחת את הנרטיבים הקודמים ומאחדת אותם לכדי יצירה ווקאלית ורגשית שכובשת את ההמונים והופכת לאמת המקובלת. דרך בחינת שלוש התחנות הללו, נחשף כיצד המוח האנושי משכתב ומקדש את סיפוריו בתהליך דינמי של התגלות ופרשנות, המוכיח כי הצורך ב'ספר ספרים' קיים בנו ללא קשר לשאלת קיומו של האל.

התחנה הראשונה במסע התודעתי אל ארץ עוץ ניצבת בספרו של ל. פרנק באום משנת 1900. בדומה לתנ"ך בדתות האברהמיות, יצירה זו אינה משמשת רק כסיפור עלילתי לילדים, אלא כ'ספר בראשית' המכונן את הקוסמוגוניה של המיתוס כולו. באום לא רק ברא עלילה; הוא חקק במוח האנושי את חוקי הפיזיקה, הגיאוגרפיה והמוסר של עולם חלופי. הוא הגדיר את ארבע רוחות השמיים של עוץ, את החלוקה השבטית לפי צבעים (הקואדלינגים באדום, המנצ'קינים בכחול), ואת המבנה ההיררכי הנוקשה שבין כוחות הטבע (המכשפות) לבין הסמכות השלטונית (הקוסם). זהו הטקסט הקאנוני המציג מוסר ארכיטיפי, כמעט דאוטרונומיסטי, של שכר ועונש: הטוב הוא מוחלט והרע הוא מהותני, בדיוק כפי שהציוויים המוקדמים של המקרא מציבים גבולות ברורים בין קודש לחול.

הצורך של המוח האנושי בנקודת ראשית 'טהורה' כזו הוא קריטי; ללא סלע קיומו של המקור, לא היה לרוויזיה המאוחרת יותר על מה להישען או כנגד מה להתמרמר. באום העניק לנו את ה'חפצים הקדושים' הנעליים (שבמקור המקראי ספרותי היו כסופות), הדרך הצהובה והשאיפה המטאפיזית ל'בית' כגאולה סופית. זהו הרובד התודעתי הראשון, המקובל על הכל כעובדה היסטורית ספרותית שאין עליה עוררין. הוא מהווה את ה'ברית הישנה', הסמכות העליונה שכל פרשנות עתידית תהיה חייבת להתכתב עמה. כפי שהתנ"ך מספק את התשתית המוסרית והסיפורית לאנושות, כך 'הקוסם מארץ עוץ' מספק את חומרי הגלם שמהם ייוצרו בהמשך השאלות המורכבות על טבעו של הטוב והרע, אך בשלב זה בדומה למעמד הר סיני הקול הוא קול אחד, ברור וסמכותי

בדיוק כפי שהברית החדשה הופיעה בתולדות הדת כמהפכה רדיקלית המעניקה פרשנות רוחנית ומוסרית חדשה לחוקי התנ"ך הישנים כך הגיח הרומן וויקד של גרגורי מגווייר בשנת אלף תשע מאות תשעים וחמש ושינה לעד את פני המיתוס של ארץ עוץ. המעבר מהטקסט המקורי של באום אל הטקסט המורכב של מגווייר משקף צורך פסיכולוגי עמוק הקיים במוח האנושי והוא הצורך לערער על החלוקה הפשוטה בין טוב לבין רע ולחפש חמלה במקומות שבהם הממסד הישן ראה רק רשע צרוף. מגווייר אינו כותב סיפור חדש לחלוטין אלא מנסח בשורה המאירה את דמותה של אלפבה המכשפה המרשעת כדמות כמעט ישועית אשר נולדה שונה בגלל עורה הירוק ונרדפת על ידי שלטון מושחת המשתמש בדת ובפחד כדי לשלוט בהמונים. הספר מתפקד כברית חדשה ברמת הטון הפילוסופי שלו הדורש מהקורא להתבונן מעבר לרובד הגלוי של המקור ולהבין כי הגאולה אינה נמצאת אצל הקוסם המתחזה אלא אצל זו שהוקרבה למען האמת שלה.

המרכיב המרתק ביותר בטרנספורמציה הזו הוא האופן שבו הקהל אימץ את אלפבה כדמות המרכזית והחשובה ביותר ביקום של עוץ למרות שבטקסט המקורי של באום היא הייתה כמעט דמות שולית ונטולת שם שתפקידה הסתכם בלהיות מכשול בדרכה של דורותי. תהליך זה מזכיר דמויות דתיות שנחשבו בתחילה לכופרות או לנביאות שקר בעיני הממסד הישן אך הפכו למרכזו של קאנון חדש ורב עוצמה בזכות הצורך של המוח האנושי בגיבור מיוסר ומורכב. הפיכתה של אלפבה לכוכבת הבלתי מעורערת מעידה על כך שהתודעה שלנו נוטה להזדהות עם הדמות המורדת והסובלת יותר מאשר עם הדמות התמימה והצייתנית. הערצה זו יצרה סביב אלפבה הילה של קדושה חילונית שבה הצבע הירוק שהיה בעבר סימן לכיעור ולרשע הפך לסמל של גאווה ועוצמה. בכך מגווייר לא רק שכתב ספר אלא יצר תשתית לאמונה חדשה שבה האמת נמצאת לעיתים דווקא אצל אלו שהוקעו על ידי ההיסטוריה הרשמית והדמות שהייתה אמורה להיות נבל הפכה למוקד של הערצה עולמית ובלתי פוסקת המגדירה מחדש את כל היקום היצירתי הזה.

השלב האחרון והמכריע באבולוציה של המיתוס מתרחש עם עלייתו של המחזמר וויקד אל הבמה בשנת אלפיים ושלוש ופעולה זו מקבילה באופן מרתק להופעתו של הקוראן בתולדות הדתות האברהמיות. כפי שהקוראן נתפס באסלאםכהתגלות האחרונה והמושלמת אשר לוקחת את דמויות התנ"ך והברית החדשה ומציבה אותן בתוך מסגרת אמונית חדשה ומזוקקת כך המחזמר לוקח את היסודות של באום ואת המורכבות של מגווייר והופך אותם לאמת אסתטית אחת ומוחלטת. כאן נחשפת המכניקה של המוח האנושי השואפת תמיד להגיע אל גרסה הרמונית ונגישה שבה הקונפליקטים הפילוסופים הכבדים הופכים לשירה ווקאלית עוצמתית ולחוויה קהילתית משותפת המאחדת אלפי אנשים באולם התיאטרון סביב מיתוס אחד שכולם יכולים להזדהות עמו.

המחזמר מתפקד כקוראן גם בזכות היכולת המדהימה שלו להרחיב את קהל המאמינים בסיפור ולהפוך אותו לנחלתו של הכלל בדומה למעמדו של האסלאם כדת בעלת קצב הצמיחה הגדול ביותר בעולם כיום. בעוד שהספרים דרשו התעמקות אינטלקטואלית מצד קהל קוראים מסוים הרי שהמחזמר פונה אל הרגש האנושי הבסיסי ביותר ובכך הוא חוצה גבולות של שפה ותרבות ומפיץ את הבשורה של אלפבה לכל פינה על פני הגלובוס. המוח האנושי זקוק לגרסה סופית ומוחלטת כזו שאינה זקוקה לפרשנות חיצונית כדי להשפיע והיא זו שגורמת למחזמר להחליף בתודעה הקולקטיבית את כל המקורות שקדמו לו. זהו רגע החתימה של המיתוס שבו הסיפור המומצא הופך לדת להמונים ולאמת נצחית פרי מוחנו אשר מגדירה מחדש את הטוב והרע עבור דורות שלמים של מעריצים אדוקים ברחבי העולם כולו.

לסיכום ניתן לראות כי המסע של ארץ עוץ דרך תחנותיה השונות אינו רק סיפור על הצלחה תרבותית אלא עדות למכניקה הפנימית של המוח האנושי השואף תמיד לצקת מבנה דתי בתוך היצירה הבדיונית. החל מהתשתית התנכית של ל פרנק באום שהניחה את חוקי העולם הישנים דרך הבשורה החתרנית של גרגורי מגווייר שתפקדה כברית חדשה המקדשת את הנבל ועד להתגלות המזוקקת של המחזמר המקבילה לקוראן בתפוצתה ובסמכותה הסופית נחשף בפנינו תהליך של קנוניזציה מודרנית. תהליך זה מוכיח כי גם כאשר מדובר בסיפורים שהם פרי מוחנו בלבד אנו נוטים לשחזר את אותם דפוסי אמונה עתיקים המעניקים לנו תחושת סדר ומשמעות אל מול המציאות המורכבת.

ההקבלה בין שלוש היצירות הללו לבין שלוש הדתות האברהמיות הגדולות מלמדת אותנו כי הצורך האנושי בטקסטים מכוננים ובפרשנויות גואלות הוא צורך קיומי שאינו תלוי באמונה דתית מסורתית אלא בכוחה של התודעה היוצרת. בסופו של דבר ארץ עוץ הפכה ליקום מיתולוגי כה עוצמתי דווקא משום שהיא אפשרה למוח האנושי לעבור את כל שלבי ההתפתחות הרוחנית מהחוק היבש אל החמלה האינדיבידואלית ומשם אל האמת החווייתית והקהילתית המוחלטת. בכך המיתוס של דורותי ואלפבה נותר חי ובועט לא רק בזכות הקסם של הנעליים או השירים אלא משום שהוא משקף את האופן שבו אנחנו כבני אדם בוחרים להאמין בסיפורים שאנו מספרים לעצמנו ולהפוך אותם לקדושים.